נערה ממש אוצר
תעוד מפגש שהתבקשתי להשתתף,
הוזמנתי למפגש סדנאי שהעבירה אותו מנחה מטעם עמותה ששייכת לגוף עשיר למדי, שלא קיבל אישור ממשרד החינוך אבל ניתן לו אישור ממנכלית משרד החינוך הקודמת ,שבעצם לא אחראית על מתן אישורים . כלומר כדי לפשט את העניין הגוף האחראי על מתן אישורים לעמותות, במשרד החינוך, לא נתן את אישורו.
וכך אני ניצבת בתוך דינמיקה קבוצתית כשבאויר מרחפות מילים חשובות כמו שלום, אהבה, רעות...ואנחנו מפעילים את רגלינו וידינו במרץ רב לכל קולה הרך של המנחה ...וחושבת האם נכון הוא (שאנחנו הנמצאים שם בכובעינו כנציגי המערכת (במקום ששייך למשרד החינוך) מבצעים פעילות שדומה קצת לפעילות מסיונרית, מעמותה שלא קיבלה אישור פורמלי משפי , ולמעשה נכנסת וחודרת בכוח הכספים הרבים שיש לה..) האם נכון להשתתף במהלך כזה ...להיות קול ..לזרום...
כשהעלתי את הבעייתיות של הנושא נאמר לי שמטרת הסדנא לחזק את הקשר בין הנוכחים שנהיה כגוף אחד מתכנן ויוזם.
המפגשים ( 10 במספר סה"כ 30 שעות) אמורים להמשך עד ינואר ....
הדילמה הבלתי פתורה שלי האם להמשיך ולהשתתף בסדנא, כדי שאוכל להכנס לעיר ולהשתתף בהחלטותיה או להיות נאמן לתחושותי ולהפסיד את העיר...

3 Comments:
לדעתי אדם צריך להיות נאמן, בראש וראשונה לתחושות שלו. אם כניסה לעיר מותנית בהשתתפות בסדנה (שאגב, לא ברור מה הנושא שלה ואיך הוא מתקשר לעניננו) ,בעיקר כשמדובר ב"תרומה" של 30 שעות, אני לא בטוחה שאני הייתי משתפת פעולה עם זה אלא אם הייתי מרגישה שאני נתרמת אישית מהמהלך הנ"ל.
גם אני חשובת ש"לא בכל מחיר"
מחד אני מסכימה עם ניקי וטל מאידך אני חושבת שצריך לפעמים להתכופף על מנת להשיג יעדים יותר חשובים.
Post a Comment
Subscribe to Post Comments [Atom]
<< Home